אני לא נפצעתי במלחמה, ולכן לא אגיד לך שאני יודע בדיוק מה עברת. אני לא. אבל את החיים עם מוגבלות אני מכיר מבפנים. אני מכיר את הרגע שבו אנשים רואים קודם את מה שאתה לא יכול; את העזרה שמגיעה כשביקשת – וגם את זו שמגיעה לפני שבכלל שאלו; את המאבק על עצמאות; ואת הצורך לבנות שוב מערכת יחסים עם הגוף, עם הסביבה ועם עצמך.

ואז מגיעות שאלות שאין להן תשובה רפואית: מי אני עכשיו? איך מבקשים עזרה בלי להרגיש שאיבדתי את העצמאות שלי? איך חוזרים לעבודה, לזוגיות, לחברים ולתוכניות שהיו לי? איך מתאבלים על מה שאבד – בלי לתת לאובדן להחליט מי אהיה מכאן?

אני פסיכולוג, אבל אני לא רוצה להפוך אותך ל"מקרה", ולא ל"סיפור השראה". אתה לא חייב להוכיח שהפציעה הפכה אותך לחזק יותר. מותר לכעוס. מותר להתגעגע למה שהיה. מותר לפחד. ומותר גם לרצות לצחוק, לעבוד, לאהוב, להתעצבן, להצליח ולבנות חיים שלא כל רגע בהם מתחיל במילים "למרות הפציעה".

כי יש הבדל בין "החיים שלי השתנו" לבין "החיים שלי נגמרו". בתהליך הליווי אנחנו נותנים מקום למה שקרה, אבל לא נותנים לו להשתלט על כל הסיפור. מדברים על זהות, עצמאות, זוגיות, תלות ועזרה, פחד מהעתיד, החלטות, עבודה, גוף, חברה, ועל הרגע שבו מפסיקים לשאול רק "איך אני משתקם?" ומתחילים לשאול שאלה אחרת:

איך אני בונה חיים שאני עדיין רוצה לחיות, גם אם הם לא יהיו בדיוק החיים שתכננתי?

את מה שקרה אי אפשר למחוק. אבל עדיין לא נכתב כל מה שיקרה אחריו.

אם כולם שואלים אותך "איך השיקום?", אבל בפנים אתה כבר שואל "ואיך אני אמור לחיות עכשיו?"