מחשבות שלא תמיד מספרים לאף אחד. הן מופיעות בלילה, בדרך לבית הספר או דווקא כשנדמה שכולם כבר המשיכו הלאה: אולי זה בגללי. אולי אם הייתי: שותק, מתקשרת בזמן, חבר טוב יותר או ילד פחות קשה בבית, הכול היה נגמר אחרת.
לפעמים אף אחד לא מאשים אותנו. אנחנו עושים את זה לבד. הראש חוזר לאותו רגע כמו לסרט שאפשר לערוך מחדש: מחליף משפט, מוחק החלטה ומדמיין סוף אחר.
לפעמים באמת הייתה טעות והיה לנו חלק במה שקרה. אבל לפעמים אנחנו לוקחים חלק קטן בסיפור גדול והופכים אותו להסבר לכל הסיפור. זה יכול לקרות סביב מחלה, פציעה, גירושי הורים, חרם או פרידה. איך מבדילים בין אחריות שאפשר ללמוד ממנה לבין אשמה שמכבידה עלינו?
כשהייתי ילד, גם אני חיפשתי במה טעיתי
כשהייתי ילד עברתי היפרדות רשתית בעין. העולם שלי התמלא ברופאים, בדיקות, ניתוחים, הוראות רפואיות ופחד על הראייה שלי. בתוך כל זה חיפשתי סיבה.
הלכתי לאמנויות לחימה, עשיתי ג׳ודו והשתוללתי כמו שילדים משתוללים. אחר כך קרה משהו קשה לעין שלי. בראש של ילד מפוחד, החיבור היה כמעט מיידי: אולי עשיתי את זה לעצמי. זו הייתה הדרך שבה ניסיתי להבין מה קרה, לא הוכחה לסיבה הרפואית.
אחרי הניתוחים היו תקופות שבהן נדרשתי להקפיד על תנוחה מסוימת של הראש. הוראות שנועדו לעזור לטיפול הפכו אצלי למבחן: אם אעשה הכול נכון, אצליח להציל את הראיה בעין. ואם משהו ישתבש, כנראה לא עשיתי מספיק טוב.
הסיפור לא נגמר בניתוח אחד. היו עוד בדיקות, עוד ניתוחים ועוד תקווה שהפעם יהיה בסדר. ככל שניסיתי לשמור על הראייה, כך יכלה לגדול התחושה שכל הידרדרות מעידה שלא שמרתי מספיק.
לא צריך לעבור ניתוח כדי להכיר את המחשבה הזאת. ילדה ששומעת מריבות בבית יכולה לחשוב שאילו הייתה פחות בעייתית, ההורים היו מסתדרים. נער שעובר חרם יכול להסיק שמשהו בו מצדיק את היחס אליו. אבל להיות בתוך הסיפור לא אומר להיות הסיבה לכל הסיפור.
למה לפעמים קל יותר להאשים את עצמנו?
אשמה יכולה לפעמים לתת תחושה שיש הסבר למה שקרה. אם עשיתי משהו לא נכון, אולי אוכל לשנות אותו ולמנוע את הפעם הבאה. המחשבה הזאת כואבת, אבל יש בה גם הבטחה מפתה: הכול תלוי בי.
בשנים שאחרי הפגיעה הראשונה ניסיתי להיזהר. עברתי עוד טיפולים וניתוחים, ובתיכון אפילו היה לי אישור רפואי להימנע מריצה בגלל מצב העיניים שלי. רציתי להאמין שאם אהיה זהיר מספיק, אצליח למנוע פגיעה נוספת.
ואז, בכיתה י״א, הייתה לי היפרדות רשתית גם בעין השנייה. כבר ידעתי, כבר נזהרתי, כבר נמנעתי מדברים. ובכל זאת זה קרה. היה קשה לפגוש את האפשרות שגם כשאני עושה מה שאפשר, התוצאה אינה בידיים שלי.
זה יכול לקרות גם ביחסים: אם אהיה מספיק נחמדה, לא יעזבו אותי. אם אהיה שקט בבית, ההורים לא יריבו. אלא שאף אחד לא יכול להבטיח לנו שמאמץ והתנהגות טובה ימנעו כל כאב. שאנחנו מאמינים שאנחנו אמורים למנוע הכול, כל דבר רע שקורה, עלול להרגיש כמו כישלון שלנו.
אבל, שאין לי שליטה מלאה לא אומר שאין לי השפעה. אפשר להיזהר, לבחור ולבקש עזרה, בלי להיות אחראים לכל מה שיקרה.
לקחת אחריות בלי להפוך את הטעות לזהות
לא תמיד עוזר לומר מיד שאין לנו שום אחריות. אם נער או נערה יודעים שפגעו במישהו, ביטול החלק שלהם יכול להרגיש לא אמין. השאלה היא מה בדיוק היה החלק הזה.
נניח שרבתם עם חברה ואמרתם משהו פוגע. אפשר לקחת אחריות על המשפט, להתנצל ולנסות לתקן. אבל אם החברות מתפרקת לאורך חודשים, יש בסיפור גם אדם נוסף, בחירות נוספות ודברים שלא ידעתם. אינכם ההסבר היחיד לכל מה שקרה.
כך גם בבית: ילד יכול להתנהג באופן שמכעיס את הוריו, ואפשר לדבר איתו על ההתנהגות. הוא אינו אחראי לזוגיות שלהם. וילדה שעוברת חרם אינה אחראית לבחירה של אחרים לפגוע בה.
האשמה נעשית כבדה במיוחד כשהיא עוברת מהמעשה אל מי שאנחנו: עשיתי טעות הופך ל"אני טעות". אבל פעולה שאפשר לתקן אינה פסק דין על האדם כולו. הטעות שלכם יכולה להיות חלק מהסיפור שלכם. היא לא חייבת להפוך
לייצוג שלכם.
גם המחשבה שהיינו צריכים לדעת דורשת בדיקה. היום אנחנו מכירים את הסוף, ואז שופטים את עצמנו כאילו ידענו אותו מראש. השאלה ההוגנת היא מה באמת יכולנו לדעת אז, בגיל ההוא ועם המידע שהיה לנו.
שלוש שאלות שיכולות לעזור
לא חייבים להתחיל בהכרזה שהכול בסדר ושאין שום אשמה. אפשר להתחיל בניסיון להבין את הסיפור בצורה מדויקת יותר, לבד או עם אדם שסומכים עליו.
- מה באמת היה בשליטתי? מה אמרתי או עשיתי, איזה מידע היה לי, והאם הייתה בחירה שהיום הייתי עושה אחרת? אם היה מעשה שפגע במישהו, אפשר לחשוב על צעד ממשי לתיקון במקום לחזור שוב ושוב על ההאשמה.
- מה לא היה בשליטתי? החלטות של אחרים, הזוגיות של ההורים, דברים שלא יכולתי לדעת ותגובות של הגוף שלא יכולתי לשלוט בהן. יש גם מצבים שבהם הייתה לנו השפעה מסוימת, בלי יכולת להבטיח את התוצאה. ההבדל הזה חשוב.
- איך הייתי מגיב לחבר שמספר את אותו הסיפור? לפעמים היינו מזכירים לו שהיה ילד, שהיה מפוחד או שעשה מה שיכול היה לעשות. לעצמנו אנחנו מתקשים לתת את אותה ההבנה.
כשאני מסתכל היום על הילד שניסה להחזיק את הראש בדיוק כפי שאמרו לו, שעבר עוד ניתוח ועוד פחד, אני רואה משהו שלא ידעתי לראות אז: הוא חיפש דרך להרגיש בטוח. אני לא צריך ללעוג למחשבות שלו. אני יכול להבין למה רצה להאמין שיש כלל שימנע את הכאב הבא.
מה הורים יכולים לומר, ומתי לבקש עזרה
כשהילד אומר שהכול בגללו, טבעי לרצות להרגיע מיד. אבל לפעמים הוא כבר בנה בראש הסבר שלם. כדאי לשאול בעדינות מה גורם לו לחשוב כך ולהקשיב לפני שממהרים לשכנע.
אפשר לבדוק יחד מה היה בידיים שלו ומה לא. כשמדובר במריבות או בפרידה בין ההורים, חשוב לומר בבירור שהיחסים ביניהם הם באחריות המבוגרים. הילד אינו צריך להתנהג באופן מושלם כדי לשמור עליהם יחד.
גם כשבאמת הייתה טעות, אפשר לדבר עליה בלי להפוך אותה להסבר לכל מה שקרה אחר כך. המטרה היא לעזור ללמוד ולתקן, בלי להשאיר את הילד בתחושה שהוא עצמו הבעיה.
אם האשמה חוזרת שוב ושוב, מכאיבה מאוד או פוגעת בשינה, בלימודים או ביחסים, כדאי לפנות לאיש או לאשת מקצוע. לא חייבים לברר אותה לבד.
אני לא חושב שהמטרה היא להשתכנע שאנחנו אף פעם לא טועים. אנחנו טועים, פוגעים ולומדים. אבל יש הבדל בין ללמוד מהעבר לבין להפוך אותו לבית משפט שפועל בלי הפסקה.
אולי המטרה אינה לומר שאין לי אחריות על כלום, אלא להבין שאין לי אחריות על הכול. אפשר לקחת אחריות על החלק שלנו, ולהניח בהדרגה את מה שמעולם לא היה בידיים שלנו.
אביב ליבוביץ, פסיכולוג ומרצה, מלווה בני נוער ומבוגרים בתקופות של עומס רגשי, שינוי ותחושת תקיעות. המאמר מיועד למידע כללי ואינו מחליף הערכה או ליווי מקצועי המותאמים למצב האישי.
