אפשר להתחיל בניסוי קטן: מחר בבוקר ננסה להיות עצמאיים לגמרי. לא נדליק חשמל שמישהו אחר ייצר, לא נפתח ברז שחובר למערכת שמישהו בנה, ולא נאכל לחם שלא גידלנו בעצמנו את החיטה שממנה נאפה.
בתוך כמה דקות יתברר שאף אחד מאיתנו לא באמת חי בלי עזרה. אנחנו נשענים על אנשים, כלים וידע בכל יום. פשוט התרגלנו לקרוא לחלק מהתלות הזאת חיים רגילים.
שימוש באפליקציית ניווט לא נתפס בדרך כלל כאובדן עצמאות. גם מנהל שנעזר בצוות יכול להיחשב עצמאי ומסוגל. אבל כשמדובר בכלב נחייה, במלווה או בעזרה של הורה, פתאום עולה החשש: אולי זו תלות?
השאלה שאני מציע לשאול היא מה העזרה מאפשרת לנו, וכמה מקום נשאר לנו להחליט על החיים שלנו.
מי מחליט על החיים שלי
יש הבדל בין היכולת לבצע פעולה בלי עזרה לבין האפשרות לבחור איך לפעול. אפשר להזדקק לסיוע ועדיין להחליט מה רוצים, ממי לקבל עזרה ואיך היא תינתן. אפשר גם לעשות הכול לבד, מפני שמישהו אחר דורש זאת מאיתנו.
נניח שיש משימה שאני מסוגל לבצע בעצמי. היא לוקחת לי שעה ומשאירה אותי מותש. מישהו יכול לעזור לי לסיים אותה בחמש דקות, אבל אני מסרב. לא מפני שחשוב לי ללמוד אותה, אלא מפני שאני מפחד שיחשבו שאני חלש.
הפחד הזה יכול להיות מובן מאוד. לפעמים מאחורי הסירוב עומד ניסיון קודם: ביקשתי עזרה בדבר אחד, ומישהו התחיל להחליט בשבילי גם בדברים אחרים. ובכל זאת, כדאי לשאול מה המחיר שאני משלם עכשיו כדי להוכיח שאני מסוגל.
אם ההתעקשות לעשות הכול לבד משאירה אותי בלי כוח לדברים החשובים לי, ייתכן שהעזרה דווקא תרחיב את האפשרויות שלי. מותר לי לרצות להתנסות בעצמי, ומותר לי גם להחליט שהיום אני מעדיף להיעזר. הצורך שלי יכול להשתנות בלי שהערך שלי ישתנה איתו.
לעזור לילדים בלי לעשות הכול במקומם
ילד או ילדה מנסים לעשות משהו חדש ומסתבכים. להורה שמביט מהצד יש לפעמים דחף לסיים במקומם. לפעמים עולה דווקא המחשבה שצריך לתת להם להסתדר לבד, אחרת איך ילמדו?
בין שתי האפשרויות יש מקום לעזרה שמותירה לילדים תפקיד פעיל. אפשר לשאול איזה חלק ירצו לנסות בעצמם, להדגים שלב אחד, או להישאר לידם בזמן שהם מנסים. כך יש להם הזדמנות ללמוד בלי להרגיש שבקושי הבא יישארו לבדם.
גם להורים זה לא תמיד פשוט. קשה לראות ילד מתוסכל כשאנחנו יודעים לפתור את הבעיה. כדאי לעצור ולבדוק: האם העזרה שלי נדרשת עכשיו, או שקשה לי לשאת את המאבק שלו? לפעמים צריך להתערב, ובוודאי כשיש סכנה. במקרים אחרים אפשר לתת עוד זמן, או להציע עזרה חלקית.
בגיל ההתבגרות השאלה מקבלת צורה אחרת. הרצון להחליט לבד גדל, ועצה מההורים עלולה להישמע כמו ניסיון לשלוט. אבל גם התנגדות אוטומטית יכולה להרחיק מתבגרים ממה שהם באמת רוצים: אם בחרתי רק כדי לעשות ההפך ממה שאמרו לי, עד כמה בדקתי מה מתאים לי?
אפשר להקשיב לעצה ולהמשיך לחשוב בעצמנו. התפקיד ההורי משתנה בהדרגה, בהתאם לגיל וליכולת: לתת יותר מקום להחלטות, להסביר גבולות ולהישאר כתובת כשקשה. אין צורך להיעלם כדי לאפשר עצמאות.
הרמזור לא בוחר בשבילי
אחת הדוגמאות הכי פשוטות מהחיים שלי נמצאת בצומת. כאדם עיוור, איני מקבל את המידע של האור האדום והירוק כפי שמקבל אותו אדם שרואה. ברמזור נגיש, מידע על מצב רמזור הולכי הרגל יכול להגיע אליי באמצעות צליל.
אפשר לומר שאני תלוי במערכת קולית. אבל גם מי שרואה נעזר במערכת חיצונית שמספקת מידע על החצייה. אנחנו רגילים לקבל את המידע באור, ולכן פחות נוטים לחשוב עליו כעל עזרה. כשהוא מגיע בצליל, קל יותר להבחין בתלות.
הצליל לא בוחר בשבילי לאן ללכת. הוא מנגיש לי מידע שאחרים מקבלים דרך העיניים. אני עדיין צריך לעצור, להתייחס למידע הזמין סביבי ולהפעיל שיקול דעת. האות הקולי אינו מבטיח כשלעצמו שהדרך פנויה.
הדוגמה הזאת חשובה לי משום שאנשים עם מוגבלות נמדדים לעיתים לפי השאלה כמה פעולות הם עושים לבד. אבל אדם יכול להזדקק לעזרה פיזית רבה ועדיין להחליט איפה לגור, מה ללמוד ואיך לנהל את יומו. אדם אחר יכול לבצע כל פעולה בעצמו, בזמן שהסביבה מקבלת במקומו את ההחלטות החשובות.
יש משמעות אמיתית ליכולת לבצע דברים לבד, וגם לזמינות העזרה ולאמינות שלה. לצד אלה, צריך לבדוק אם האדם שותף להחלטות הנוגעות לו. עזרה טובה מאפשרת לו לפעול בהתאם לרצונותיו.
איך יודעים אם העזרה מתאימה
כשלא ברור אם להציע עזרה או לבקש אותה, אפשר לעצור ולבחון ארבע שאלות פשוטות.
- מי בוחר? האם שאלו אותי מה אני צריך, או שכבר החליטו בשבילי שאין לי יכולת?
- האם מותר לי לסרב או לבקש שינוי? עזרה שמגיעה עם דרישה לציית עלולה להפוך לשליטה. גם כשיש גבול הכרחי, למשל בהורות, אפשר להסביר אותו ולהקשיב.
- מה העזרה מאפשרת לי? האם היא מקרבת אותי למטרה ונותנת לי מקום ללמוד, או מחליפה אותי גם בחלקים שהייתי רוצה לנסות בעצמי?
- למה אני מסרב? האם חשוב לי לבצע את הדבר לבד, או שאני חושש בעיקר ממה שיחשבו עליי אם אבקש?
לא תמיד תהיה תשובה חד־משמעית. אפשר להתחיל בבקשה מוגדרת: עזרה בחלק מסוים, לזמן מסוים, ולהחליט אחר כך אם צריך לשנות משהו. כך קל יותר לתאם ציפיות ולהשאיר מקום לבחירה.
לבקש עזרה ולהישאר חלק מההחלטה
לפעמים בקשת עזרה דורשת להודות במשהו שקשה לנו לומר: אני לא מבין, אני עייף, או אני לא מצליח כרגע. החשיפה הזאת יכולה להרתיע, במיוחד אם התרגלנו להרגיש שמעריכים אותנו רק כשאנחנו מסתדרים.
אבל בקשה ממורה להסביר שוב, פנייה לליווי רגשי או בקשת התאמה בגלל מוגבלות יכולות להיות דרך לקחת אחריות על צורך אמיתי. אפשר לזהות מה חסר ולחפש דרך להתקדם, בלי להסיק מכך שאנחנו פחות מסוגלים.
במשפחה, בזוגיות ובעבודה אנחנו לפעמים נעזרים ולפעמים עוזרים. אין צורך להחזיר כל עזרה מיד או באותה צורה כדי להיות ראויים לה. יש גם תקופות שבהן נזדקק ליותר תמיכה.
לכן, כשאני חושב על עצמאות, אני רוצה לשאול גם: האם ההחלטות על החיים שלי באמת כוללות אותי? האם יש לי מקום לנסות, לטעות, לבקש ולשנות את דעתי?
אני רוצה להיות מסוגל לקבל עזרה בלי שמישהו אחר יתחיל לחיות את החיים במקומי. ולהיות מסוגל לומר שאני צריך מישהו, בלי להרגיש שבאותו רגע איבדתי את עצמי.
אביב ליבוביץ, פסיכולוג ומרצה, מלווה בני נוער ומבוגרים בתקופות של שינוי, עומס רגשי ותחושת תקיעות. המאמר מיועד למידע כללי ואינו מחליף התייעצות מקצועית המותאמת למצב האישי.
