השעה 01:17 בלילה. העבודה להגשה פתוחה על המחשב. יש כותרת, אולי משפט ראשון, וזהו. התוכנית הייתה להתחיל את המשימה ב20.00. אבל קודם היה צריך לאכול, ואז לבדוק הודעה. סרטון אחד הפך לעוד סרטון, ופתאום אפילו לסדר את החדר נראה דחוף. עכשיו כבר מאוחר, והמשפט מגיע: מה הבעיה שלי?
הרי היה זמן. ידעתם על העבודה. אפילו חשוב לכם להצליח. אז למה שוב לא התחלתם? מכאן קל להגיע למסקנה שאתם פשוט עצלנים.
אבל המילה הזאת לא מסבירה מה קרה. לפעמים המשימה לא ברורה, לפעמים קשה להתרכז, ולפעמים עצם ההתחלה מעוררת לחץ. נערים ונערות יכולים לדחות דווקא דברים שחשובים להם מאוד. כדי למצוא דרך להתחיל, כדאי להבין מה מקשה ברגע שבו עומדים מול המשימה.
כשהמשימה מרגישה כמו מבחן על מי שאני
נניח שלא למדתם למבחן וקיבלתם 60. זה מאכזב, אבל יש הסבר זמין: לא למדתי. עכשיו דמיינו שהשקעתם שלושה ימים, ויתרתם על יציאה וקיבלתם אותו ציון. פתאום עלולה לעלות מחשבה מפחידה יותר: אולי זה כל מה שאני מסוגל או מסוגלת לעשות.
המסקנה הזאת אינה נובעת בהכרח מהציון. ובכל זאת, הפחד ממנה יכול להקשות על ההתחלה. אצל חלק מהאנשים, התחלה מאוחרת משאירה הסבר למקרה שלא יצליחו: לא היה מספיק זמן. כך אפשר להימנע, אבל רק לרגע, מהשאלה מה היה קורה אילו ניסו באמת.
זה לא אומר שממציאים תירוץ בכוונה, ובוודאי לא מסביר כל דחיינות. זו אפשרות שכדאי לבדוק כשמשימה מרגישה כאילו היא עומדת לקבוע דעה עלינו, לדוגמא: כמה אנחנו מוכשרים.
גם המשפט "יש לכם המון פוטנציאל" יכול להכביד. מבוגרים מתכוונים לעודד, אבל לפעמים שומעים ממנו שיש גרסה טובה יותר שלנו שאנחנו לא מצליחים לממש. גם הצלחה יכולה לעורר חשש: אם אקבל הפעם 95, מה יהיו הציפיות בעתיד ממני? יצפו לזה תמיד?
אפשר לשאול מה בדיוק מפחיד בתוצאה. אכזבה של ההורים? השוואה לחברים? המחשבה שההשקעה לא תספיק? ככל שהחשש ברור יותר, קל יותר לדבר עליו, בלי להפוך את כל המשימה ל"משפט" קובע מי אתם.
האם הטלפון עוזר לנו לדחות
הטלפון מציע משהו מעניין ומהיר בדיוק כשמולנו נמצאת עבודה קשה או משעממת. לכן הרחקתו יכולה לעזור. אבל לפעמים גם כשהוא בחדר אחר, פתאום חייבים להכין אוכל, לסדר את השולחן או פשוט לבהות במסמך.
במקרים כאלה שווה לבדוק מה מרגישים כשמנסים להתחיל. אולי בלבול, לחץ או חשש שלא ייצא מספיק טוב. המעבר לסרטון או להודעה יכול להקל לרגע, בזמן שהמשימה נשארת ומועד ההגשה מתקרב.
אני מכיר את הפער, בין להבין שמשהו חשוב לבין לרצות להימנע ממנו גם מחוץ ללימודים. אני עדיין מפחד מבדיקות דם. הידיעה שהבדיקות חשובות אינה מעלימה את הפחד.
אם אני דוחה בדיקה בגלל הפחד, זה לא היה אומר שלא אכפת לי מהבריאות. ייתכן שדווקא חשוב לי מאוד לשמור עליה, ובכל זאת קשה לי להתמודד עם הבדיקה. הדוגמה מחדדת שהסבר הגיוני על חשיבות משימה, אינו גורם מספיק כדי לבצע אותה.
אותו פער יכול להופיע לפני מבחן, שליחת הודעה או פתיחת הציונים. לכן רצוי לשאול גם: מה לא נעים ברגע ההתחלה? אם לא מבינים את ההוראות, צריך הסבר. אם היקף החומר מציף, אפשר לפרק אותו. אם מפחדים מכישלון, כדאי לתת מקום גם לפחד. לא כל קושי נפתר בעוד לוח זמנים.
מה לא עשיתי, הופך למשהו לא בסדר בי
עבודה שלא הוגשה היא "אירוע", אבל הראש עלול להרחיב אותו לסיפור שלם: שוב דחיתי, אני תמיד כזה, אין טעם לנסות. המשימה הבאה מגיעה יחד עם הזיכרון של כל הפעמים הקודמות, וההתחלה נעשית כבדה יותר.
אם שוב דוחים, קל לראות בזה הוכחה שהסיפור נכון. אבל התווית אינה עוזרת לזהות מה קרה הפעם. אולי המשימה לא הייתה ברורה, אולי התכנון לא התאים, אולי הייתם עייפים או שהיה משהו אחר שהעסיק אתכם.
גם ההשוואות מוסיפות לחץ. חברה מעלה שכבר סיימה ללמוד, מישהו משתף שהתקבל לתוכנית, ונראה שכולם מתקדמים. אבל אתם רואים את מה שבחרו לפרסם, לא את כל היום שלהם. אי אפשר להסיק מכמה רגעים ברשת שאתם היחידים שמתקשים.
רצוי להחליף את השאלה: מה לא בסדר בי? בשאלה מה עצר אותי כאן? השינוי הזה אינו פוטר מאחריות להגשה או ללמידה. הוא מאפשר לבדוק מה צריך לשנות במקום להסתפק בעוד עלבון לעצמכם.
ציון יכול לתת מידע על הביצוע במבחן מסוים. הוא אינו תיאור מלא של היכולת שלכם, ובוודאי אינו מדד לערך שלכם כבני אדם.
איך עוברים את הדקה הראשונה
ללמוד למבחן זו משימה רחבה. לפתוח את המחברת ולבחור שאלה אחת זו פעולה שאפשר לזהות ולעשות. במקום לדרוש מעצמכם לסיים הכול, נסו להגדיר את הפעולה הראשונה במילים פשוטות.
בעבודה כתובה, ההתחלה יכולה להיות שלוש נקודות שתרצו להסביר. אם קשה לכתוב כי כל משפט נשמע לא מספיק טוב, אפשר להכין טיוטה שאינה מיועדת להגשה. משפט לא מוצלח אפשר לשפר בהמשך; כרגע המטרה היא ליצור משהו שאפשר להמשיך לעבוד איתו.
אפשר גם לבחור כמה דקות של עבודה ולבדוק אחריהן מה קרה. התחלתם להבין? המשיכו אם מתאים. נתקעתם באותה הוראה? אולי צריך לבקש הבהרה. התחלה קטנה לא פותרת בהכרח את כל הקושי, אבל יכולה לחשוף מה חסר.
התאימו את הצעד למחסום. להסחות אפשר לצמצם גישה. למשימה לא ברורה אפשר לבקש דוגמה. לעייפות אמיתית אפשר לתת מנוחה ולתכנן מועד מציאותי לחזרה. אם אין די זמן לסיים, כדאי לברר סדר עדיפויות או לפנות למורה, במקום לחכות שהמצב יסתדר מעצמו.
גם אני חוויתי מצב שבו הקושי לא היה בחוסר ידע, אלא בדרך שבה ביקשו ממני להוכיח אותו. בקורס תאוריות אישיות קיבלתי ציון נכשל, אף שכאשר השוויתי את התשובות שלי לחומר הבחינה ראיתי שהן העבירו את אותו רעיון, גם אם לא השתמשתי בדיוק במילים שהופיעו במצגת. המרצה אף ציינה שלא כתבתי את הדברים כפי שנוסחו במצגת. הסברתי לה שאני לומד באמצעות הקראה, ושאיני יכול לשנן את החומר כמו תוכי, מילה במילה, כאשר המבחן אמור לבדוק את ההבנה שלי. בסופו של דבר נדרשתי להכין עבודה נוספת, בעזרת הנחיות של העוזרת, כדי להעלות את הציון ולעבור את הקורס. עברתי, אבל בעיניי זו לא הייתה נגישות ולא תיקון הוגן של ההערכה: אני הייתי צריך לשלם בזמן ובמאמץ על כך שהמבחן נבדק לפי ניסוח מדויק במקום לפי הידע שהבעתי. החוויה הזאת חידדה לי שציון נמוך אינו תמיד עדות לחוסר ידע או לחוסר מאמץ. לפעמים הוא משקף מבחן שלא אפשר לאדם להראות את מה שהוא יודע, או מערכת שלא התאימה את דרך ההערכה לצורך הנגישות שלו
אפשר לבקש מחבר או חברה להתחיל יחד, או לבקש ממורה לעזור לזהות את הצעד הראשון. גם הורה יכול לעזור לפרק את העבודה לחלקים. בקשת עזרה כזאת משאירה את המשימה בידיכם ונותנת תמיכה במקום שבו קשה להתקדם לבד.
מה הורים יכולים לעשות ומתי לבקש עזרה
אם אתם הורים, מובן למה קשה לראות את הילד או הילדה בטלפון כשהמבחן מחר. אתם כבר מדמיינים את הלילה הלחוץ ואת הבוקר שאחריו. אבל ייתכן שהמתבגר כבר אומר לעצמו שוב ושוב שהוא חייב ללמוד.
במקום להסתפק בתזכורת נוספת, אפשר לברר מה הכי קשה כרגע: להתחיל, להבין, להתרכז או להתמודד עם ההיקף. אחר כך הציעו עזרה מוגדרת ובדקו אם היא מתאימה. לפעמים נחוצה הבהרה, ולפעמים נוכחות שקטה בזמן שמתחילים.
עדיין אפשר להציב גבולות להסחות ולדבר על האחריות למשימה. כדאי להתייחס למה שנעשה ולמה שעוד נדרש, בלי להשתמש בכינוי עצלן ובלי להפוך כל ציון להוכחה לפוטנציאל שלא מומש.
לא כל דחייה דורשת טיפול. אבל אם הקושי חוזר ופוגע באופן משמעותי בשינה, בלימודים, ביחסים בבית או בדימוי העצמי, כדאי לשתף אדם שסומכים עליו ולהתייעץ עם איש מקצוע. דחיינות לבדה אינה מספיקה כדי לקבוע אם מדובר בהפרעת קשב, בחרדה או בקושי אחר.
ובלילה הבא, כשהקובץ שוב פתוח והראש מתחיל להאשים, אפשר לנסות משפט מדויק יותר: קשה לי להתחיל עכשיו. משם אפשר לשאול מה מקשה ומה הצעד הקטן הבא. אין צורך להוכיח בדקה אחת שאתם חרוצים או חכמים. אפשר להתחיל מפעולה אחת, וללמוד ממנה מה יעזור להמשיך.
אביב ליבוביץ, פסיכולוג ומרצה, מלווה בני נוער ומבוגרים בתקופות של עומס רגשי, שינוי ותחושת תקיעות. המאמר מיועד למידע כללי ואינו מחליף הערכה או ליווי מקצועי המותאמים למצב האישי.
