הילד שלי אומר שכולם נגדו, מה עושים?

השעה מאוחרת. הילדה נכנסת הביתה, זורקת את התיק ואומרת שאף אחת לא רוצה אותה. או שהבן יושב מולכם,  מביט ברצפה ואומר: כולם נגדי. אין לי אף אחד.

הראש של ההורה מחפש מיד איך לתקן. להזכיר חברים, להסביר שיש אנשים שאוהבים, להוכיח שזה לא באמת כולם. לפעמים יוצא לנו לומר שהוא מגזים. אנחנו רוצים להרגיע, אבל הילד עלול להרגיש שכבר במשפט הראשון לא הבנו אותו.

כשהוא אומר שכולם נגדו, יכול להיות שהוא מנסה לומר שמי שפגע בו תופס כרגע כל כך הרבה מקום, שקשה לראות מישהו אחר. ולפעמים הוא גם חושש שכך יהיה תמיד. התפקיד שלנו הוא להבין מה קורה, להגן כשצריך ולעזור להשאיר מקום לעתיד שעדיין אינו ידוע.

קודם להקשיב לכאב, אחר כך לברר

כדאי להתחיל במשפט פשוט: זה נשמע ממש משפיל. אני רואה כמה זה כאב. אני רוצה להבין מה קרה. הכרה בכאב אינה הסכמה שכל העולם נגד הילד. היא נותנת לו מקום לספר בלי להרגיש שהוא צריך להוכיח שמותר לו להיפגע.

רק אחר כך אפשר לברר בעדינות: מי היה שם? מה נאמר או נעשה? האם זה קרה בעבר? היה מישהו שניסה לעזור?  אין צורך לשאול הכול ברצף או לבדוק מיד כל מילה. המטרה היא לתמוך ולנסות להבין, לא לנהל חקירה נגדית.

נניח ששלוש בנות לא הזמינו את הבת שלכם, אחת כתבה עליה משהו פוגע ושתיים צחקו. הדברים אכן קרו. אין צורך להסביר לה שהיא רגישה מדי. לצד זאת, אפשר לבדוק בהמשך אם המסקנה שאף אחת לעולם לא תרצה אותה רחבה יותר ממה שאנחנו יודעים.

שימו לב במיוחד למעבר מעכשיו לתמיד: אני לבד היום הופך לאני תמיד אהיה לבד. לא כל ילד שאומר שכולם נגדו נמצא בסכנה, אבל ייאוש שמתרחב לכל החיים דורש תשומת לב. אם עולות אמירות על מוות או פגיעה עצמית, עוצרים את הבירור החברתי ופונים להנחיות העזרה בהמשך.

לפעמים אפשר לומר: כרגע אתה מרגיש מאוד לבד, ואני רוצה שנחשוב יחד מה יכול לעזור. המילה כרגע אינה מבטלת את המציאות. היא מזכירה שהמצב הנוכחי אינו כל מה שאפשר לדעת על העתיד.

כמה אנשים יכולים להרגיש כמו העולם כולו

כילד ונער עם מוגבלות פגשתי גם אנשים שראו את המוגבלות לפני שראו אותי. היו הנחות, לעג ותגובות מקטינות. אני לא צריך לשכנע את עצמי שהדברים לא קרו. הם קרו וכאבו.

כשהתנסויות כאלה חוזרות, קל להתחיל לחשוב שככה אנשים. מי שפגע נשאר בזיכרון, ומי שעבר לידנו בלי לעשות דבר כמעט לא השאיר אירוע לזכור. על האנשים שעוד לא פגשנו אין לנו מידע בכלל.

עם הזמן פגשתי גם חברים ואנשים שעזרו וראו בי דברים שלא הצלחתי לראות בעצמי. הם לא מחקו את הפגיעות. הם הוסיפו לתמונה משהו שלא היה בה קודם. הבנתי שהאנשים שכבר פגשתי אינם בהכרח דומים לכל מי שעוד אפגוש.

הורה יכול לעזור להרחיב כך את התמונה, בלי להבטיח שהכול יהיה טוב. אפשר לבדוק מי פגע בפועל, מי הצטרף, מי שתק, מי לא היה מעורב ומי כן נמצא לצד הילד. אלה הבדלים שעוזרים להבין מה לעשות ולמי אפשר לפנות.

גם שתיקה יכולה לפגוע. לפעמים יש מאחוריה פחד או בלבול, אבל איננו יודעים בלי לברר. אין צורך להצדיק את מי ששתק או לדרוש מהילד לסמוך עליו. וגם אם נמצא חבר אחד שתומך, לא משתמשים בו כדי להוכיח שאין בעיה. הוא יכול להיות מקור תמיכה בתוך מצב שעדיין כואב.

כשיש פגיעה, צריך גם לפעול

אם יש חרם, השפלות, איומים או אלימות, שיחה על דרך החשיבה אינה מספיקה. צריך לערב מבוגרים שאחראים למסגרת ולבנות מענה שמגן על הילד.

אפשר לפנות למחנכת או ליועצת, לתאר אירועים מסוימים ולבקש תוכנית ברורה: מי ילווה את הילד, מה עושים כדי  לעצור את הפגיעה, למי הוא פונה במהלך היום ומתי בודקים אם חל שינוי. אם הפגיעה נמשכת, חוזרים למסגרת  ודורשים המשך טיפול.

כדאי לשמור תיעוד של אירועים והודעות רלוונטיות, בלי להפיץ את התוכן הפוגע הלאה. שתפו את הילד במה שאתם מתכננים ושאלו ממה הוא חושש. ייתכן שהוא מפחד שההתערבות תחמיר את המצב. חשוב להקשיב לכך ולתכנן בזהירות, ובמצב של סכנה לפעול גם כשקשה לו להסכים.

אל תהפכו מיד את הילד לפרויקט של חיזוק הביטחון העצמי. גם ילד בטוח ואהוב יכול להיפגע. האחריות להתנהגות הפוגעת היא של מי שפוגע, ועל המבוגרים לפעול להפסקתה.

ולפעמים הילד באמת כמעט לבד. במקרה כזה לא מנסים לשכנע אותו שהוא רק מפרש הכול לרעה. בודקים מה חסר במציאות: תמיכה בבית הספר, מסגרת חברתית נוספת שמתאימה לו, ליווי מקצועי ולעיתים שינוי מסגרת. המטרה היא ליצור אפשרויות ממשיות לקשר ולביטחון.

להיות בצד שלו בלי לסגור בפניו את העולם

שתי תגובות שונות עלולות להקשות על הילד: לומר שהכול בראש שלו, או להסכים שכולם רעים ושאי אפשר לסמוך על איש. הראשונה מבטלת את הפגיעה. השנייה יכולה לחזק את הפחד שכך ייראו כל הקשרים שלו.

אפשר להיות ברורים לגבי המעשה בלי לקבוע מי הם כל האנשים: מה שעשו לך היה פוגע. אתה לא צריך להתמודד עם זה לבד. נבדוק יחד מי יכול לעזור ומה צריך להשתנות.

לפעמים הסיפור של הילד מעורר גם את הילדות שלנו: מסיבה שלא הוזמנו אליה, כיתה שהרגשנו בה בחוץ. כדאי לעצור ולשאול אם אנחנו מגיבים למה שקורה עכשיו, או גם לכאב שלנו. כך קל יותר לשמוע מה הילד צריך, ולא רק מה אנחנו היינו צריכים אז.

בגיל ארבע־עשרה, כיתה אחת יכולה להרגיש כמו האנושות כולה. היא באמת חשובה ומשפיעה, אבל היא אינה כל האנשים, כל המקומות וכל השנים שעוד יהיו. אפשר להחזיק את האפשרות הזאת בשביל הילד גם כשהוא עדיין מתקשה לראות אותה ולהאמין בה.

לא חייבים להבטיח שמחר יהיו חברים חדשים. אפשר לומר שאנחנו מאמינים למה שקרה, ושנמשיך לחפש יחד אנשים ומקומות שבהם יוכל להרגיש שייך ובטוח. תקווה יכולה להתחיל בנוכחות ובהתמדה של מבוגר אחד.

כשמופיע ייאוש, לא נשארים עם זה לבד

אם הילד אומר שאין לו בשביל מה לחיות, אל תכעסו ואל תנסו לשכנע אותו באמצעות רשימת הדברים הטובים בחייו. קחו את האמירה ברצינות. אפשר לומר: אני שמח שסיפרת לי. אני כאן, ואנחנו נקבל עזרה.

שאלו ישירות ובשקט אם יש מחשבות על התאבדות או פגיעה עצמית, ואם חשב איך או מתי לפגוע בעצמו. שאלה ישירה אינה מכניסה את הרעיון לראש; היא יכולה לאפשר לו לספר ולקבל עזרה. אינכם צריכים להעריך את המצב לבד.

אם יש כוונה, תוכנית, אמצעים זמינים לפגיעה או חשש לסכנה מיידית, אל תשאירו אותו לבד. הרחיקו אמצעים מסוכנים ככל שניתן בבטחה ופנו מיד למד״א בטלפון 101, למשטרה בטלפון 100 או לחדר מיון. גם בלי סכנה מיידית, מחשבות אובדניות מצריכות פנייה בהקדם לאיש מקצוע.

אפשר לפנות לער״ן בטלפון 1201 לתמיכה נפשית. במקרים של פגיעה בילדים ובני נוער ברשת אפשר לפנות למוקד 105. מוקדי התמיכה אינם תחליף לעזרה רפואית דחופה כשיש סכנת חיים.

ברגע כזה לא צריך לפתור את כל מה שקורה בבית הספר או את כל העתיד. צריך לשמור על הילד, להשיג עזרה ולעבור יחד את הצעד הבא. הוא לא חייב לראות עכשיו את כל האפשרויות שעוד יהיו לו. הוא צריך לדעת שיש מי שנשאר איתו ומוכן לפעול למענו.

אביב ליבוביץ, פסיכולוג ומרצה, מלווה בני נוער ומבוגרים בתקופות של שינוי, עומס רגשי ותחושת תקיעות. המאמר מיועד למידע כללי ואינו מחליף התייעצות מקצועית המותאמת למצב האישי.