יש תקופות שבהן החיים מרגישים כמו חדר המתנה. אנחנו קמים, עובדים, עונים להודעות ואפילו צוחקים, אבל בפנים נשאר משפט קטן: עוד לא. עוד לא חזרתי לעצמי. כשהשיקום ייגמר, כשהחרדה תרד, כשהפרידה תפסיק לכאוב, אז החיים שלי באמת יתחילו.
חדר המתנה הוא מקום מוזר. אפשר לשבת בו שעה או שעתיים, אבל לא מסדרים אותו כמו בית. עוד מעט יקראו בשם שלנו. עוד רגע ניכנס.
ומה אם הגוף לא חוזר בדיוק למה שהיה? אם הקשר הסתיים, המשפחה השתנתה או אנחנו השתנינו? לפעמים חולפים חודשים ושנים, ואנחנו עדיין מתייחסים לאדם שחי כאן עכשיו כאל מחליף זמני. כאילו האני האמיתי נשאר בעבר, וכל מה שיש בהווה עוד לא נחשב.
הילד שהייתי דמיין חיים אחרים
לילד שהייתי היה עתיד בראש. בעתיד הזה ראיתי ושמעתי. לא דמיינתי מחלה גנטית שמשפיעה על כמה מערכות בגוף, מכשירי שמיעה, אובדן ראייה ומעקב רפואי סביב הכליות. רציתי גוף שפשוט יעבוד, בלי שאצטרך לחשוב עליו כל כך הרבה.
אם היו נותנים לי לבחור, הייתי בוחר לראות, לשמוע ולנהל פחות את הגוף שלי. גם היום איני צריך לשקר לגבי זה.
לפעמים שואלים אותי אם הייתי מי שאני בלי כל מה שעברתי. ברור לי שלא הייתי בדיוק אותו אדם. המחלה, המוגבלות והתגובות של הסביבה השפיעו על הדרך שלי. אולי הייתי בוחר מקצוע אחר, מפתח תחומי עניין אחרים או חושב אחרת על עצמאות ועל אנשים. אין לי דרך לדעת בדיוק.
גם העולם הפנימי שלי התפתח בתוך החיים האלה. מבט, הבעת פנים או הערה שנאמרה מרחוק אינם תמיד זמינים לי. חלק מהמידע מגיע בדרך אחרת, וחלקו חסר. אני חושב, מדמיין, מנתח ובונה בתוכי שיחות ורעיונות.
יש בעולם הפנימי הזה דברים שאני אוהב. אבל איני יכול לפרק את עצמי ולומר איזו תכונה נוצרה בגלל הראייה, איזו בגלל השמיעה ואיזו הייתה מתפתחת ממילא. אני יכול להכיר בהשפעה של מה שעברתי בלי להמציא סיפור שבו כל קושי נועד לתת לי מתנה.
משהו טוב שצמח אינו הופך את הכאב לטוב
יכול להיות שמתוך ההתמודדות התחדדו בי רגישות, יכולת להתבונן ודרך מסוימת להבין אנשים. אלה דברים שיש להם ערך עבורי. ועדיין, העובדה שמשהו טוב צמח מתוך קושי אינה הוכחה שהקושי היה טוב.
אם אדם התחזק אחרי שנאלץ לשאת משקל, הכוח שלו אמיתי. זה לא אומר שהיה מבקש שיניחו עליו את המשקל מלכתחילה. אפשר למצוא משמעות במה שקרה בלי להצדיק את מה שקרה.
בעיניי, משמעות קשורה לשאלה מה אני עושה עם החיים שיש לי עכשיו. איני חייב להוכיח שהיה טוב שהמחלה הופיעה כדי שיהיה ערך לחיים שבניתי לצדה.
אני גם לא צריך לערוך חשבון שבו העיוורון מתקזז עם העולם הפנימי, או הירידה בשמיעה עם הרגישות. בני אדם אינם חשבונית. אפשר להיות גאים באדם שנהיינו ולהצטער על חלק מהדברים שנאלצנו לעבור.
ואפשר להחזיק גם את הדברים הטובים בלי להתנצל עליהם. אני שמח להרצות, לעבוד עם אנשים, להתחיל דברים ולגלות אפשרויות חדשות. איני יודע מה מכל זה היה קורה בחיים אחרים. אני לא חייב לדעת כדי לשמוח במה שקיים בחיים האלה.
ואז כל המחשבות היפות פוגשות ענף
אפשר לדבר שעות על קבלה, זהות ומשמעות. ואז אני יוצא מהבית ויש ענף בגובה הראש. לא משל לחיים. ענף של עץ.
אדם שרואה יכול להבחין בו, להוריד את הראש ולהמשיך. אני עלול לגלות אותו בדרך הרבה פחות נעימה. אחר כך אולי צריך לדווח, להסביר איפה הוא ולמה הוא מסוכן. לפעמים צריך גם להסביר למי שחושב שזה רק ענף למה בכלל יש כאן בעיה.
כך קורה גם עם כפתור באפליקציה שקורא המסך אינו מזהה, חפץ באמצע מעבר או מידע שמופיע רק בצורה חזותית. לפעמים הדבר המתיש אינו רק המכשול, אלא הצורך להסביר שוב למה הוא מכשול.
אני יכול לאהוב את החיים שלי ולהתעצבן על זה. להיות גאה במה שאני עושה ולחשוב באותו יום: למה אני בכלל צריך להתמודד עם השטות הזאת? הכעס אינו הוכחה שנכשלתי בקבלה.
אני לא רוצה למצוא שיעור יפה בכל ענף. אני רוצה שיגזמו אותו. אני רוצה אפליקציות נגישות וסביבה שמתחשבת באנשים עם חושים וצרכים שונים. קבלה אינה ויתור על הדרישה הזאת.
אני יכול לדרוש שינוי ובאותו זמן לתת מקום גם לחלקים אחרים בחיי. לא תמיד זה קל, ויש ימים שבהם המאבק מתיש. אבל איני רוצה לחכות עד שהעולם יהיה נגיש לחלוטין כדי להרגיש שהחיים שלי כבר התחילו.
האדם הדמיוני שתמיד מנצח אותי
יש אדם אחד שאני יכול להפסיד מולו כל החיים: אביב שלא נולד. הוא רואה, שומע אחרת והגוף שלו דורש פחות מחשבה. אני יכול לדמיין כמה פשוט היה לו וכמה רחוק היה מגיע.
רק שיש לו יתרון לא הוגן: הוא דמיוני. בדמיון שלי אין לו פרידות, החלטות גרועות או ימים שבהם הוא לא מרוצה מעצמו. הוא בנוי בעיקר מהדברים שחסרים לי, והאדם האמיתי תמיד מפסיד בהשוואה אליו.
זה יכול להיות גם האדם שהייתי אילו לא נפצעתי, האישה שהייתי אילו הזוגיות נמשכה, או הנער שהייתי אילו לא עברתי חרם. מותר להתאבל על העתיד שדמיינו. אבל אולי לא חייבים לתת לו להיות השופט הקבוע של החיים שיש לנו.
וגם לא חייבים להוכיח שהחיים הנוכחיים הם סיפור ניצחון. אם יצאתי לקנות משהו, לא בהכרח ניצחתי את העיוורון. אם התאמנתי, לא הוכחתי שהכול אפשרי. לפעמים פשוט רציתי להתאמן.
יש ערך בזכות להיות אדם רגיל: עייף, מצחיק, עצבני, מצליח בדבר אחד ומתקשה באחר. המוגבלות קיימת, אבל היא אינה ההסבר היחיד לכל דבר בי. לא כל פצע חייב להפוך למדליה, ולא כל יום צריך להצדיק את הדרך שעברתי.
אולי לחזור לחיים נראה כמו יום שלישי
אם הייתי חוזר לילד שהייתי, לא הייתי מבטיח לו שבסוף ישמח על הכול. הייתי יושב לידו ונותן מקום למה שרצה: לראות, לשמוע בלי מאמץ ולחיות בגוף שלא דורש כל כך הרבה ניהול.
הייתי אומר שיהיו דברים קשים ומעצבנים, ימים של כעס ומקומות לא נגישים. והייתי רוצה להוסיף: זה שלא קיבלת את החיים שדמיינת לא אומר שהחיים האלה אינם שלך.
גם היום אפשר להתחיל בשאלה קטנה יותר ממתי אחזור לעצמי: מה אני רוצה שיהיה ביום הזה? שיחה, עבודה, מנוחה, אימון או בקשת עזרה. משהו שיש לו מקום בחיים שלי גם כשהקושי עדיין כאן.
אין חובה להרגיש שלמים לפני שעושים צעד כזה. לפעמים אנחנו עצובים וגם רוצים לפגוש חבר. כועסים וגם מסוגלים לצחוק. מתגעגעים למה שהיה וגם מסתקרנים ממשהו חדש. דבר אחד אינו מבטל את האחר.
ואולי אחד הסימנים להתקדמות הוא דווקא יום שלישי שבו שום דבר גדול לא קרה. קמים, אוכלים, עובדים, יוצאים עם הכלבה, מדברים עם מישהו ומתכננים משהו לסוף השבוע. אין מוזיקה, אין נאום ואף אחד לא מוחא כפיים.
אולי היה ענף מעצבן בדרך. אולי לא שמעתי משהו, ואולי שוב נתקלתי במערכת לא נגישה. אבל הייתה גם שיחה טובה, ארוחת ערב וצחוק. החיים עצמם.
ואז הולכים לישון ומגלים שהיום לא ביליתי את כולו בהשוואה לחיים שהיו אמורים להיות לי. לא פתרתי הכול ולא הפסקתי לרצות שינוי. פשוט היה לי מקום בתוך היום הזה.
אולי לא חזרתי בדיוק למי שהייתי. אבל לא חיכיתי לעצמי אחר כדי לחיות. הייתי כאן.
אביב ליבוביץ, פסיכולוג ומרצה, מלווה בני נוער ומבוגרים בתקופות של שינוי, עומס רגשי ותחושת תקיעות. המאמר מיועד למידע כללי ואינו מחליף התייעצות מקצועית המותאמת למצב האישי.
